בארץ ישראל יש חיבור בין עליונים לתחתונים. התורה שבכתב השמיימית והתושב"ע הארצית, נקראים תאומים ("תאמי צביה" - זוהר), ובא"י הם מחוברים לדבר אחד

תגיות:ירושלמיבבלילימוד תורה />
ספר התורה הוא הופעה של ה', ומי שעוזב אותו כאשר קוראים בו, כביכול עוזב את ה'. 

לעומת זאת, בתלמוד הירושלמי דורשים את הכתוב הנ"ל על אדם שהוא עשירי במניין, בתפילה או קריאת התורה וכדומה, והוא יוצא ומפרק את המניין. הוא נקרא "עזבי ה'". 

יש כאן הבדל משמעותי בין התלמודים.

לפי הבבלי המציאות של ה' היא קבועה, והדיון כאן הוא על מי שעוזב אותה. הוא לא משפיע על הופעת הקב"ה, אלא עוזב מציאות של ספר תורה פתוח. 

לעומת זאת לפי הירושלמי, ה' מתחבר עם עשרה מישראל, וכשהעשירי עוזב, הוא עוזב את הקב"ה, ומתבטל החיבור הזה. 

שורש המחלוקת שייך למציאות הרוחנית של א"י והגלות. 

בארץ ישראל יש חיבור בין עליונים לתחתונים. התורה שבכתב השמיימית והתושב"ע הארצית, נקראים תאומים ("תאמי צביה" - זוהר), ובא"י הם מחוברים לדבר אחד. לכן דורשים "ועזבי ה'" על מי שעוזב ומפריד בין התאומים. כלומר מי שמפרק את המניין ומפריד בין הקב"ה לבין הופעתו בעשרה מישראל.

אבל "בגלות נפרדו התאומים" (הרב קוק באורות התורה פרק א. עיין שם). החיבור ביניהם הוא מינימלי ביותר והוא לא ניכר. אמנם גם בגלות אי אפשר לקרוא בתורה וכדו' בלי מניין, ומי שעוזב מקלקל, אבל המניין אינו נתפס כהופעה של חיבור עליונים ותחתונים, אלא כתנאי לאפשרות של דבר שבקדושה. לכן בבבלי לא אומרים על העשירי שעוזב, שהוא עוזב את ה'. אלא רק מי שעוזב את הקריאה בתורה שבכתב, מפסיד לעצמו את החיבור עם ספר התורה.

כלולה בדברים אלו הגדרה נוספת, שבא"י החיבור הזה נעשה ע"י כח הציבור. ובגלות אין את החיבור הזה, ולכן הנושא הוא רק היחיד שמנתק את עצמו מקריאה בתורה שבכתב. 

וזה מלמד אותנו על החשיבות של הבבלי. כי כאשר מדגישים מאוד את הערך הציבורי, יש והיחיד לא מוציא אל הפועל את מעלתו.

בגלות נחשכו האורות. לחושך זה יש תפקיד. ע"י כך כל יחיד ויחיד מתחבר בפני עצמו אל ספר התורה.